פסימיות היא לא תוכנית עבודה

עודכן: 31 ביולי

מאמר תגובה של צבי סטפק למאמרה של שירלי גל ב"הארץ" מיום 3.6.21: "רוצים לחיות ביחד? באמת?"

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.HIGHLIGHT-1.9871921


מאמרה של שירלי גל כולל שפע של נתונים אודות מצב התעסוקה והשכר של ערביי מדינת ישראל, גברים ונשים, במשק הישראלי, והוא מצביע על תת-הייצוג שלהם (ותת-השכר שלהם) בהשוואה לחלקם באוכלוסייה (כ-21%).


שירלי גל עושה לעצמה חיים קלים כאשר היא רואה בגזענות של המגזר העסקי את חזות הכל ואת הסיבה למצב הזה. אכן, אי אפשר להכחיש שקיימת גזענות בחברה היהודית (ובמגזר העסקי) כלפי המגזר הערבי, ואגב, גם להפך, אבל לראות בה את הסיבה היחידה כמעט לסיטואציה הנוכחית בעולם התעסוקה, היא גישה שלוקה בשטחיות. קל מאוד לומר גזענות, גזענות, ועוד פעם גזענות, אבל הסיבות האמיתיות לתת-הייצוג של הערבים בעולם התעסוקה וגם לתת-השכר שלהם הן הרבה יותר מורכבות.


אם ההסבר כולו נשען על טיעון הגזענות, אז יהיה קשה להסביר את העובדה שישנם תחומי פעילות במשק שבהם הערבים מיוצגים באופן בולט, וביניהם רוקחים ורוקחות, אחיות ואחים. כמו כן בענף המזון, בחברות כמו "תנובה" ו-"שטראוס", יש כבר ייצוג גבוה למועסקים ערבים, יחד עם מגמה גוברת להציבם בתפקידים ניהוליים. ובל נשכח את העובדה שבראש הבנק הציוני הראשון, בנק לאומי, שגם אותו תוקפת הכותבת על תת-הייצוג, עומד ערבי, ד"ר חאג' יחיא סאמר, אדם מחונן, חכם, משכיל מאוד וערכי מאוד.


אם כך, את הסיבה המרכזית לתופעות שעליהן מצביעה הכותבת צריך לחפש לא בגזענות של המגזר העסקי אלא במקום אחר. היא נעוצה במערכת החינוך. כפי שהמדינה הזניחה במשך שנים את התשתיות הפיזיות במגזר הערבי, כך היא עשתה בכל הקשור לתשתיות האנושיות, גרמה לפערים משמעותיים ומכאן גם מנעה אפשרות של הזדמנות שווה לצעיר ערבי מול צעיר יהודי, אגב בדומה מאוד לנושא השחורים בארצות הברית.


רבים ממסיימי תיכון ערבי אינם שולטים היטב בשפה העברית, מה שמקשה עליהם אחר כך להיקלט תעסוקתית במקומות עבודה בעבודות שאינן בהכרח עבודות של צווארון כחול. גם בהקשר של הסיבות לתת-הייצוג בתחום הפיננסי, קרי בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות, לו הכותבת הייתה מעמיקה לבדוק את הסיבות היא הייתה מגלה שתחומי עיסוק רבים בענף הזה דורשים לימודים ספציפיים, בחינות, רישיונות והתמחות שהאוכלוסייה הערבית הצעירה פשוט לא נחשפת אליהם, או שהיא מתקשה בהם. ואילו המקומות בהם כן יש ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית, כגון בתפקידי הרוקחות והסיעוד, לרוב זו תוצאה של התאמת מסלולי ההכשרה לערבים לצורכי המשק.


ויש גם סיבות נוספות, שקשורות לריחוק הגיאוגרפי של חלק מהחברה הערבית ממרכזים גדולים של תעסוקה בבעלות יהודית, וגם מסיבות שקשורות בכלל למסורת התרבותית של החברה הערבית שמקשה על נשים לרכוש השכלה ראויה ולצאת לעבודה בחברה היהודית, אגב בדומה למגבלות המוטלות על נשים חרדיות יהודיות.


שירלי גל מביאה דוגמאות ליוזמות של "כלכליסט" ושל "גלובס" שבהן "כיכבו" אנשי עסקים ממגוון של חברות גדולות במשק שדיברו בעיניה גבוהה-גבוהה על הצורך בהעסקת ערבים אבל, לדבריה, עשו מעט מאוד בעניין.

הבדיקות שהיא עשתה העלו שבקבוצת "בזק", בחברת הביטוח "הראל", ב"אינטל", ובבנקים "לאומי", "דיסקונט" ו-"פועלים" יש לערבים ייצוג ממוצע של כ-7%, כשליש מחלקם באוכלוסייה, שזו כבר, לטעמה של הכותבת, צביעות לשמה. אז, זהו שלא. זו לא צביעות לשמה, זהו רצון טוב במיטבו.


לא ברורה לי מטרת המאמר של שירלי גל שהרי אם הכותבת סבורה שהחברה היהודית שופעת כולה גזענות, כי אז מנהיגי העולם העסקי היהודי צריכים להיות ראויים בעיניה לכל שבח, שכן הם בהתייצבותם נטלו על עצמם ועל חברותיהם סיכון לא קטן של חרם (ראו פרשת "סלקום"). ההתייצבות של בכירים לטובת העסקת ערבים וערביות היא חשובה מאין כמוה. למילים יש כוח משלהן, במיוחד כאשר כוונתן אותנטית.


ב-2011 כתבתי מאמר שקראתי לו "מגזר השתקנים" ובו ביקרתי את המגזר העסקי על שתיקתו והפסיביות שלו לנוכח עוולות שלטוניות מסוימות. אני שמח לומר שבעשור שחלף מאז, יש שיפור ניכר בנכונות של מנהיגי המגזר העסקי לגלות מעורבות בשורה של נושאים אזרחיים. המגזר העסקי כיום שותק פחות ועושה יותר. מה רוצה הכותבת הנכבדה? שהמגזר העסקי יחזור לשתוק?


ההתייצבות הזו של בכירים במגזר העסקי ושל חברות מובילות היא חלק ממגמה גוברת ומבורכת של מעורבות המגזר העסקי ולקיחת אחריות על תהליכים שמתרחשים ו/או צריכים להתרחש בחברה הישראלית. ובעולם התעסוקה של ערבים, דווקא המגזר העסקי הוא הקטר של רכבת ההשתלבות והשוויון.


כיום ישנם בישראל הרבה מאוד ארגונים שפועלים כנגד אפליה גזענית ובעד העסקת ערבים. בין אלה "קבוצת המנהלות והמנהלים" שליד הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א שכוללת קרוב ל-200 אנשי ונשות עסקים, "השולחן העגול" (BRI) של 100 בכירים ובכירות במגזר העסקי, שמתחת לארגון נשיאות המגזר העסקי, וארגון "קפיטליזם קשוב ישראל" שיש לי הכבוד לעמוד בראשו ושכולל בהנהלתו כמה נשות ואנשי עסקים ערביות וערביים.


תחושת התסכול שמלווה את כתיבתה של שירלי גל לא יכולה להיות פלטפורמה לפעולה, מה עוד שמתלווה לה תחושה של חוסר סבלנות. לא צריך להיות הוגה דעות מעמיק כדי להבין שמדובר כאן בתהליך ממושך של השתלבות הערבים בחברה הישראלית ולא רק בעולם התעסוקה.


אני משוכנע שתוך כחמש שנים נראה שנתוני התעסוקה של הערבים יעמדו כבר על שיעור דו-ספרתי, ובעוד עשור אחד או שניים נגיע למצב של ייצוג הולם לשיעורם באוכלוסייה. הגזענות בחלקים מסוימים של החברה הישראלית אומנם לא תיעלם, אבל הכוחות הכלכליים הבסיסיים ביותר, יחד עם העלאת רמת החינוך במגזר הערבי, ירידת חסמים תרבותיים ופתיחות גדולה יותר של מגזר אחד כלפי מגזר שני, כל אלה יגרמו לזה לקרות.

32 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול