על הוגנות כמצפן לדמוקרטיה ולחברה אזרחית בריאה ומשגשגת

מאת : פרופ' עלי בוקשפן, בית ספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן

החברה הישראלית נמצאת בימים אלו בצומת קריטי ובמשבר חברתי ודמוקרטי שכמוהו לא היה בכל 75 שנותיה.

גם בלי להיכנס לשלל הנושאים המופיעים בשינויים החקיקתיים הדרמטיים המוצעים במערכת המשפט, כמו שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, פסקת ההתגברות וביטול עילת הסבירות, ברור שתכליתם היא החלשת עצמאותה וסמכותה של הרשות השופטת — אחת משלוש הרשויות ההכרחיות במשטר דמוקרטי לצורך איזונים ובלמים. באופן פרדוקסלי, ניסיונות חקיקה אלו משתמשות במרכיב אחד של הדמוקרטיה (שלטון הרוב) כדי לפגוע בחיפזון בלתי מובן, במרכיבה המהותי השני, באמצעות החלשת מערכת המשפט, מבצר ההגנה מפני עריצות הרוב. יתר על כן, יוזמות החקיקה אינן מסתכמות רק בטרנספורמציה במעמדם של מערכת המשפט ושומרי הסף והן כוללות גם היבטים רבים נוספים המאיימים להחליש מוסדות דמוקרטיים נוספים כמו האקדמיה והתקשורת, והיבטים רבים המיטיבים באופן חד צדדי עם מפלגות ומנהיגי השלטון. כל אלו מתרחשים בקצב מסחרר וחסר תקדים (לפחות עד לימים האחרונים בהם החקיקה הושהתה עד תחילת המושב הבא של הכנסת), תוך התעלמות מקריאות, שלא לומר זעקות, חוזרות ונישנות של חלקים מגוונים ועצומים בחברה האזרחית בישראל ומחוצה לה, כולל כאלו המגיעות מהגורמים הממלכתיים הרמים ביותר במדינה, נשיא המדינה יצחק הרצוג, ובעולם, נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן.

בזעיר אנפין, ניתן לדמות תאור קצרצר זה של המציאות הישראלית ליוזמותיו של ועד בית משותף חדש, אשר מבקש לחזק את כוחו ולשנות במהירות הבזק ובאופן דורסני, סדרי בראשית שנוהגים שנים רבות בבית המשותף, כולל הסדרים שנקבעו והוצהרו בהסכמה רחבה בתקנונו הראשון של הבניין, תקנון אותו ניתן להמשיל למגילת העצמאות. אך ברור שיוזמות כאלו זורעות רוח ובמוקדם או במאוחר יפילו את הבית על יושביו ולמצער הופכות את חיי הדיירים למעורערים ובלתי נסבלים.

אם משל הבית המשותף נשמע דומה לנמשל חיינו בימים אלו, ניתן ללמוד רבות מדבריו הנכוחים של אחד מגדולי השופטים בישראל, מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, בפסק דין קצר ומאיר עיניים שכתב לפני למעלה משלושים שנים בהקשר לסכסוך בין דיירים בבית המשותף :

"יחסים אלו [של השוכנים בצל קורתו של הבית המשותף – ע.ב.] מאופיינים, בדרך כלל, בכך שהצדדים להם אינם בוחרים איש את רעהו, והם כאילו נכפים זה על זה באורח אקראי עקב עצם עובדת המגורים. לעתים קרובות עשויים יחסים אלו להימשך שנים לא מעטות. הם מתאפיינים, בנוסף לכך, בקירבה פיסית הדוקה בין הצדדים... המביאה לכך שפעולתו של האחד משפיעה בהכרח על מצבו של האחר. לאור מרכיבים אלו, כשהם נראים כמכלול, ברור כי אם, ורק אם, יפעלו בעלי הדירות והדיירים, איש כלפי רעהו, בתום-לב ובהגינות, יוכל הבית המשותף להתנהל בצורה תקינה, לרווחתם המשותפת של יושביו."

דברים צלולים אלו של הנשיא שמגר מבטאים את ״התורה כולה״ בדבר חשיבותו הבסיסית והאנושית של רעיון ההוגנות, המוכר, בין היתר, בבסיסן של תאוריות פילוסופיות (דוגמת זו של פרופ' ג'ון רולס), תאוריות כלכליות (דוגמת זו של זוכי פרס נובל פרופ' כהנמן ופרופ' ריצ'רד ת'יילר ונוספים), תפיסת הקפיטליזם הקשוב ועוד.

ערב חג החירות תשפ"ג, מדינת ישראל מצויה בעיצומו של תהליך התגבשותו המואץ של חוזה חברתי מעודכן בין שלל יושביה המגוונים. תוך תקופה קצרצרה במונחים היסטוריים, נעמדה החברה האזרחית בישראל על רגליה האחוריות כנגד מה שנחזה להיות מופע מתוזמר של התנהלות חד צדדית, דורסנית ובלתי הוגנת של "ועד הבית החדש" שנבחר על ידי חלק מ"דיירי הבית". הבשורה הטובה היא שבצד הסערה הגדולה שמביא עמו ועד הבית החדש, שעה זו הינה במובנים רבים שעתה היפה של החברה הישראלית ששומרת מכל משמר על הערך הבסיסי של הוגנות - גם בהיבט הצורני של התנגדות לדרך הדורסנית בה נקבעים החוקים החדשים וגם בהיבט המהותי של התנגדות לתוכנם החד צדדי. כגודל הזעקה החברתית והסיבה לה, מתגלה עוצמתה של הכמיהה האזרחית הבריאה להשבת נורמות של הגינות ותום לב, נורמות תשתית הנחוצות ליכולתה של החברה הישראלית להתנהל בצורה תקינה ומשגשגת לרווחתם המשותפת של כל יושביה גם לאחר שנתה השבעים וחמש.