הזבל של אחד, הוא האוצר של האחר

מאת : הדר שמלי שרף, מנהלת פעילות וקהילה, קפיטליזם קשוב ישראל


בשבוע שעבר יצאתי לסיור במפעל מיון אשפה ליד עפולה. כמי שמתעניינת בטיפול בפסולת וכיצד זה משפיע על הסביבה שלנו, הסיור היה מרתק.


התחלנו את הבוקר במפעל המייצר קומפוסט איכותי מגזם הנאסף מהרשויות המקומיות. המפעל קטן ונקי בצורה יוצאת דופן. מנהל המפעל סיפר לנו שעל ידי חינוך מחדש, הם הצליחו לגרום לקבלני האשפה להביא אך ורק גזם ללא שום פסולת אחרת. ההגיון מאחורי הדבר הוא שפסולת שאינה גזם, מזהמת את הקומפוסט שהם מייצרים והם לא יכולים לקרוא לזה חומר אורגני. במידה ומגיעה ערימת גזם שיש בה פסולת שאינה קשורה, הקבלן לא יכול לפרוק את המשאית והוא נדרש לחזור, לדאוג למיון הגזם ורק אז יוכל לפרוק שוב במפעל.

הגזם שמגיע עובר לתוך מסוע שבסופו הוא נקצץ לחתיכות קטנות. לערימה הקצוצה מוסיפים מים בכמות מדויקת והערימה עוברת לנוח בקונטיינר מיוחד מכוסה יריעה למספר שבועות. הטמפרטורה הגבוהה הנגרמת במהלך התהליך הטבעי של הקומפוסטציה, היא זו שמנטרלת מזיקים ומחלות. בסוף התהליך המבוקר, מתקבל קומפוסט איכותי במיוחד אשר בזכות סטנדרטים מחמירים, אינו מעורב עם שום חומר אחר כגון פלסטיק או זכוכית. הקומפוסט שיוצא מהקונטיינרים עובר למכונה המנפה אותו לשלושה שימושים שונים : חיפוי קרקע גס, חיפוי קרקע עדין וקומפוסט צמחי. כל זה חוזר לאדמה ומזין אותה מחדש.

במפעל מיון האשפה, קיבלו את פנינו קונטיינרים ענקיים מלאים בעשרות אלפי פחיות משקה. כשנכנסים למפעל, מכה בנו הריח, שניתן לתאר כריח תחתית פח הזבל הביתי שלנו בתוספת ריח זיתים. הרעש סביבנו חזק, השפעה של כל מכונות המסועים שעובדות שם. החלק הראשוני של המיון נעשה על ידי מכונות, אבל כדי להגיע לרזולוציה גבוהה יותר של מיון, ישנם גם עובדים הנמצאים ליד מסועים קטנים יותר ותפקידם להוציא באופן ידני שקיות פלסטיק, בקבוקים, נייר ועוד.

ההסבר של מנהל המפעל לגבי הכדאיות התפעולית היה פשוט - המקום מרוויח כסף מחומרי הגלם. החומרים הללו, לאחר שהם ממוינים הם מגיעים לתעשיות אחרות המשתמשות בהם מחדש כחומר גלם. לכן, נכנסתי בשערי המפעל במשקפי הקיימות בלבד, וכשיצאתי ממנו כבר הרכבתי משקפיים משולבות עדשות. עדשה אחת היא עדשת הקיימות והשניה היא עדשת הקפיטליזם. הרי נקודת הפתיחה של הסיור היתה שאשפה היא עניין רווחי. אם זבל לא היה מספק לעוסקים בו רווח, אף אחד לא היה עוסק בזה והזבל היה נאגר לו ברחובות. הטיפול בפסולת אינו נובע מאינטרסים סביבתיים בלבד, כמובן שזה חלק ניכר מכך, אך אפילו הדברים אותם אנו משליכים ואין לנו בהם צורך מניבים כסף במורד הדרך. אין דרך אחרת להגדיר את הטיפול באשפה: קפיטליזם וקפיטליזם אותנטי היא הדרך לבנות ארגון המיטיב עם לקוחותיו, עובדיו, משקיעיו, הקהילות שלו, ספקיו והסביבה.

תוך כדי הסיור הבנתי שכל מחזיקי העניין מרוויחים מהטיפול באשפה. מי שהשליך, מקבל פינוי. מי שמטפל באשפה מרוויח את משכורתו מעבודתו. המפעל שמקבל אליו את האשפה וממיין אותה לא רק מספק מקום עבודה לאנשים העוסקים במיון, אלא הוא גם מרוויח ממכירת חומרי הגלם אותם הוא ממיין. ובל נשכח את הסביבה. גם היא מרוויחה מכך שחומרים לא מגיעים למטמנות ונשארים שם מאות שנים.

אתגר הטיפול באשפה משפיע כמובן על מדינות וחברות בכל רחבי העולם. דוגמא לחברה כזו ניתן למצוא בספר "קפיטליזם קשוב", חברה מארצות הברית בשם ’ווייסט מנג‘מנט‘ העוסקת בטיפול באשפה. עד לפני כמה שנים היה המוטו שלה שימושי ונטול השראה : ”עוזרים לעולם להיפטר מהבעיות שלו". כשתנועת הקיימוּת הלכה והתרחבה במהירות היא הציבה בפני החברה העסקית אתגרים משמעותיים מכיוון שיותר התחייבויות לצמצום הטמנה איימו לצמצם את זרם ההכנסות המרכזי של ’ווייסט מנג‘מנט‘. כאשר החברה החליטה להטמיע את ערכי הקפיטליזם הקשוב, היא שינתה את הייעוד שלה לחיפוש דרכים חדשניות להפיק ערך - בצורת אנרגיה וחומרים - מזרם הפסולת.

החברה הקימה מחלקת ייעוץ המסייעת לחברות עסקיות לצמצם את כמויות הפסולת שלהן, ובכך עשתה קניבליזציה לעסקי ההטמנה שלה. ’ווייסט מנג‘מנט‘ הסיטה את השקעות ההון שלה ממטמנות אל מתקנים למיון חומרים, שבהם מפרידים בטכנולוגיות מתוחכמות חומרים מעורבים שניתן למחזר.

החברה רואה פוטנציאל אדיר בהתייחסות לפסולת כאל נכס יקר ערך במקום כבעיה שיש לקבור אותה ולהשאיר את הטיפול בה לדורות הבאים. היא מייצרת מדי שנה הכנסות בשווי כ־13 מיליארד דולר, אך להערכתה בפסולת שבטיפולה גלום ערך של כ־10 מיליארד דולר, שרובו טרם הופק.

המוטו החדש של החברה הוא ”חִישבו ירוק“, וכעת היא מתארת את עצמה כ”ספקית המובילה של פתרונות סביבתיים משולבים בצפון אמריקה“. תיאור זה רחוק מאוד מפינוי אשפה והטמנתה ”רחוק מהעין, רחוק מהלב“.

אתם יכולים להיות בטוחים שצוות עובדי החברה נלהבים הרבה יותר עכשיו ללכת בבוקר לעבודה.

ביציאתי מהמפעל יצאתי אופטימית. ראשית, בגלל שגיליתי שמה שמושלך לפח הכתום, אכן עובר תהליך מיון ויש דורשים להרבה מהדברים שאנחנו משליכים. שנית, תמיד חששתי ששקיות פשוט מגיעות למטמנות ולטבע - שמחתי לגלות ששקיות הפלסטיק גם הן ממויינות וחוזרות בחיים חדשים.


הדרך לטיפול עמוק ויעיל היא דרך ארוכה. היא דורשת התייחסות כנה ואמיתית הן מחברות עסקיות, הן מממשלות והן מאנשים פרטיים. אבל בעזרת יוזמה ורוח חופשית שהן מיסודות הקפיטליזם, אולי עוד נוכל לתקן ולטפל במה שעשינו - וכדאי שזה יהיה כמה שיותר מהר.

8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול